ככל מסכת חייו המופלאה והאפופה הילת קודש, כך הייתה גם הסתלקותו של האדמו"ר הזקן, עטופה בקדושה עילאית. בתום מסע מפרך בן מאה וארבעים ימים, המשבר גוף ונפש, כשהוא נמלט מאימת הכוחות הצרפתיים, הגיע הרבי לעיירה פיענא, שם תקף אותו חולי קשה והוא נפל למשכב ממנו לא קם. בתוך ימים ספורים התדרדר מצבו הבריאותי, ובשבת פרשת שמות ה'תקע"ג החריף חוליו עוד יותר. מוצאי השבת הגיעה והרבי תפוס בשרעפיו, לבסוף אמר – "לגבי הבדלה, יש סברה שהיא דאורייתא, ואילו תפילת ערבית היא רשות. הזמן קצר, לפיכך נקדים הבדלה לתפילת ערבית". כמה שעות לאחר מכן נשבה ארון הקודש. מאורם של ישראל נתבקש לישיבה של מעלה, ונסתלק לשמי רום. מקום קבורתו של רבנו נקבע על פי בקשתו בעיירה האדיטש הסמוכה, וההגעה אליה שלא הייתה פשוטה כלל ועיקר בפרט בימי החורף כשהשלג מכסה ארץ נעשתה באמצעות מזחלת שלג. בעודם בדרך, כשעמדו ליד פונדק דרכים, הבחין לפתע נכדו של הרבי כי גופו הקדוש של הרבי מתרומם. ברגע הראשון אחזה בו בהלה ובמשנהו הבין כי דברים בגו, הוא בדק מתחת המזחלת וגילה פגר של חיה טמאה. החיה סולקה – ונח גופו הקדוש של הרבי. כשהגיעו להאדיטש נקבר שם הרבי בבית החיים היהודי, ומאז, במשך יותר ממאתיים שנים, נוהר קהל רב ביום ההילולא להאדיטש, להפיל שיח ולהעתיר בתפילה על הציון הקדוש. בשנים האחרונות התגבר עוד יותר זרם העולים אל הציון בכ"ד טבת – יום ההסתלקות, ואלפים מגיעים מקרוב ומרחוק. לקראת יום ההילולא אנו נערכים בכוחות מתוגברים, כאשר מספר שבועות קודם לכן אנו מכינים מקומות לינה לרווחת ציבור האורחים. היות ובית ההארחה צר מלהכיל את ההמונים, אנו שוכרים מקומות אירוח סמוכים ואף מקימים אוהלים, מחוממים ומצוידים כראוי. ביום ההילולא ובימים הסמוכים לו, אנו מעמידים לרשות האורחים את חדרי האוכל רחבי הידיים, אותם אנו דואגים להסיק ולחמם כדבעי. ארוחות כיד המלך מוגשות במהלך כל שעות היום חינם אין כסף, וחדר הקפה עמוס במיני מאפה ובשתייה חמה וקרה לטובת המבקרים הרבים.